פסק-דין בתיק ת"א 22501-04-11

רקע וטענות הצדדים

בתיק זה הוגשה תביעת שיבוב על פיצוי ששולם בגין תאונת דרכים מיום 14/12/03.

התובעת ונתבעת 2 הגיעו להסדר לפיו, מבלי להודות בשום טענה או עובדה תשלם נתבעת 2 לתובעת סך של 49,685 ש"ח. כמו כן תידחה התביעה נגד נתבע 2 וכתוצאה מכך גם הודעת צד ג' שהוגשה כלפי נתבעת 2.

הצדדים ביקשו ליתן להסכם זה תוקף של פס"ד ולהורות על פטור מתשלום יתרת האגרה בהליך.

נותרה מחלוקת לעניין הוצאות המשפט הן בכל הנוגע ביחסים שבין נתבע 1 לתובעת (ודרישת הנתבע 1 להוצאות בגין הגשת התביעה נגדו) והן בכל הנוגע ליחסים בין נתבע 1 ומעמדו כמודיע עם נתבעת 2 כצד ג' בתביעה (ודרישתה של זו לפסיקת הוצאות לטובתה בגין הליך צד ג').

ב"כ הנתבע 1 המלומד טען שהנתבע הוציא הוצאות כשהגיש כתב הגנה והודעת צ"ג כשלא היה צריך לכלול אותו כנתבע בתביעה דנן מלכתחילה.

הנתבע 1 ביקש לשאת דברים בעצמו ואמר שמעסיקו, לאחר התאונה, דרש ממנו סכום של 5,000 ש"ח עבור השתתפות עצמית עקב התאונה ורק לאחר שלוש שנים התברר לו כי מעסיקו זייף מסמך אשר בו היה רשום כי הנתבע סיים את עבודתו יום לפני קרות התאונה. כמו כן, גם באשר לביטוח צ"ג, טוען הנתבע כי מעסיקו אמר לו שיש ביטוח צ"ג בעוד שהביטוח היה בתוקף רק למי שגילו מעל ל-24 שנים.

ב"כ התובעת המלומד טען שהעובדות שנטענו על ידי הנתבע 1 לעניין ההוצאות, אינן מתחום הנזיקין, אלא מחלוקת עובדתית על רקע יחסי עבודה. על בסיס המחלוקת בין הנתבע 1 למעסיקו טענה הנתבעת 2 כי הנתבע 1 נהג ללא היתר בזמן התאונה. חילוקי הדעות הללו מלכתחילה הצדיקו הגשת כתב תביעה גם כנגד הנתבע 1. במקרה שכזה בו אחד מן הצדדים, ובמקרה זה הנתבעת 2, מצאה לנכון לשלם חלק מסכום הפשרה (75% מסכום התביעה) צריך שלא לחייב בהוצאות. כמו כן צריך להביא בחשבון כי אילו היה מתקיים הליך הגישור (אליו סירב התובע) אולי היה מקום לסיים את זה כבר אז. יש להתחשב במחלוקת האמתית שהיתה בין הצדדים, בין הנתבע 1 לנתבעת 2, ושהצריכה את הגשת כתב התביעה ולכן יש לפטור את כל הצדדים מחיוב הוצאות.   

ב"כ הנתבעת 2 המלומד טען שהוא מסכים עם ב"כ התובעת והמחלוקת העובדתית פה לא התבהרה. הנתבע 1 חתום על מסמך שבו מצוין יום סיום עבודתו בהתאם לגרסת בעל הרכב. המחלוקת בין הנתבע 1 לתובעת אינה נוגעת לנתבעת 2. יתירה מזה, הוא מציין שאם ב"כ הנתבע 1 חושב שאין עילה לתביעה כנגד הנתבע 1 מדוע מגיש הוא הודעת צ"ג חסרת עילה וחסרת סיכוי? לכן ברור, שמתוך עקרון השוויון אם פוסקים הוצאות לנתבע 1 צריך לפסוק הוצאות גם לצ"ג 1 ו- 2.

מנגד טען ב"כ הנתבע 1 שאין דין הגשת כתב הגנה על מנת שלא להיות חשוף לתביעה ע"ס 64,000 ש"ח פלוס מע"מ פלוס הוצאות משפט, לבין זה שיש למצות כל ההליכים על פי החוק. לכן לא היה מנוס מלהגיש הודעת צ"ג כנגד הנהג ונגד חברת הביטוח. התאריך הנקוב על המכתב ממעסיקו של הנתבע 1 נכתב על ידי המעסיק או מאן דהוא מטעמו. לכן על בית המשפט לזכות את הנתבע 1 בהוצאות בגין שני ההליכים הללו.

דיון והכרעה

תקנות 511 ו - 512 לתקנות סדר הדין האזרחי,  התשמ"ד-1984, קובעות כי בתום הדיון  בכל הליך יחליט בית המשפט לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן: " הוצאות") לטובת בעל דין אחר, אם לאו. סכומים אלו, נקבע, יזקקו לשיקול דעתו של בית המשפט לאחר שזה שמע, עיין ודקדק בטענותיהם של הצדדים.

בין שיקוליו אלו יבחן ביהמ"ש את שווי הסעד השנוי במחלוקת, התעריף המומלץ שנקבע לעניין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין, והדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

כלל ראשון לכללי פסיקת ההוצאות הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה, יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת מלוא ההוצאות (ראה: י.זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שישית, בעריכת ש' לוין 1990, בעמ' 507-508 וכן: ע"א 1986, 1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין, פ"ד מו(4)822, עמ' 830-829).

עם זאת, אין להתעלם מ"צוק העיתים" והעומס הרב שמוטל על בתי המשפט והצורך במדיניות שיפוטית ראויה, שמשמעותה בעיני מחד גיסא הרתעת בעלי דין מפתיחת הליכי סרק אך מאידך גיסא עידוד סיום הליכים אלו מוקדם ככל האפשר, תוך הימנעות ממתן תמריץ שלילי לסיום הליכי סרק על ידי פסיקת הוצאות.

בעל דין זכאי כי שכרו  לא ייצא בהפסדו וממילא זכאי הוא למלוא הוצאותיו (ראה: ע"א 1182/90 דורית שחם נ' מרים רוטמן ואח'. פ"ד מו (4), 330, עמ' 346-347) אך לזאת אוסיף העובדה כי ב"כ התובעת וב"כ הנתבעת 2 בחרו ועשו על מנת לעצור ההליך באיבו ובכך למנוע את ניהול התובענה באופן בזבזני ומיותר (ראה: ע"א 6431/96 אן בר זאב ואח' נ' ג'ומעה מוחמד ואח'. פ"ד נב(3) 557, עמ' 576-575).

אין ספק שנגרם בזבוז זמן והוצאות לנתבע 1 כתוצאה מהכנת ההוכחות והגעתו לדיון ביום 25/12/012. עם זאת יש לציין שבית המשפט העביר את התיק להליך גישורי חינם אין כסף והנתבע 1 בחר להודיע על סירובו להשתתף בהליך, דבר שסיכל כל אפשרות למנוע ההוצאות הנ"ל.

במאמר מוסגר אציין גם שלפי החומר המונח בתיק, אינני סבור שהמדובר היה מלכתחילה בתביעת סרק, אלא בתביעה שנסמכה על ראיות שביססו עילת תביעה נגד נתבע 1. עם זאת, טוב עשו הצדדים, שעה שפעלו כפי שפעלו שכן מעבר לעזרה לביהמ"ש, עשו שירות גדול עבור לקוחותיהם.

בנסיבות אלו, ולאחר שעיינתי במסמכי הצדדים וטיעוניהם ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ושיקולי מדיניות כפי שפורטו לעיל, הנני קובע כי יהיה זה נכון וצודק שלא לחייב את התובעת בהוצאות ולא לחייב את מודיע הודעת צד ג' בהוצאות.